במשך פחות משנה עברנו, אני והאימפרזה שלי, כ־6000 קילומטרים, רובם מהנים. יש לציין שחלקם הגדול היה בפקקים ולא ממש בכביש פתוח או במחלפים ראויים. ועדיין, האימפרזה העניקה נוחות סבירה ותפעול קל, בוודאי ביחס למכונה שהוקרב בה לא מעט לטובת החיוך ההוא במתווה דינמי. בעצם, בכל כניסה למכונית עלה החיוך על פרצופי, בכל בלימה או החלפת הילוך הוא רק התעצם. שקט נפשי, מוזיקה טובה וראות נהדרת. אני באמת אוהב את המכונית הזאת.
אבל לפעמים אתה מתעורר לחיים האמיתיים. צילומים לערוץ 12, הצוות ממתין בלוקיישן ואני יורד אל חניית הבית, שם ממתינה האימפרזה כפולת ההנעה שאני אוהב. נכנס, מסובב את המפתח ו... כלום.
זאת אומרת, יש סטרטר והכל, אבל התנעה? אין. גם כשמצליח זה להרף זמן, ואז המנוע כבה לאחר כשנייה. לאחר מספר ניסיונות נוספים המתנע (סטרטר, בלעז) מתחיל להשמיע רעשים של מוות, או במקרה הטוב רק פירוק איברים פנימיים. בכל רגע נתון אחר, אני מנתח את המצב ולרוב גם מוצא את הבעיה. המצב המורכב בו ממתין לי צוות, גורם לי להגיע הביתה ולקחת לאשתי את הרכב שלה. זו הפעם הראשונה שהרכב מתקלקל, נו טוב, זה הזמן להחזיר את ה־M5 הביתה, הגיע תורה להיות 'יומיומית' לפחות עד שנסדר את היפנית.
האימפרזה התחדשה בינתיים בכנף אחורית.
צילום: אוהד אלגוב
בין עשרות המיילים שקיבלו את פני ביום רביעי האחרון, נכון לכתיבת שורות אלה, היה גם מייל אחד מבחור בשם תומר אברהמי. הוא סיים בדיוק לקרוא את הטור האחרון שלי, בו הבעתי את הערכתי לאחד ממועדוני הרכב על זה שעשו מעשה טוב ותהה אם יעניין אותי מעשה טוב אחר. תומר הוא איש קיבוץ רבדים שבשפלה הנמוכה, והקיבוץ הזה נותן במה למירוץ מיוחד, שמתקיים זו הפעם הרביעית.
החבר'ה שהביאו לכם את 'גרוטראלי' הם אלה שמביאים לילדים עם צרכים מיוחדים את 'פאראגרוטראלי', מירוץ שעושה טוב לאלה שצריכים שיעשו להם טוב. הקונספט פשוט — תוואי לא מאתגר במיוחד, כלים לא מהירים במיוחד, כאלה שנבנו במיוחד לאירוע. רק הבדל קטן, מה שלנו נראה קליל, לילדים האלה זה פחות קל. וכאן ההתגייסות הגדולה של כולם.
בעבר, חבר הפנה את תשומת לבי לדבר המקסים הזה, עת הוא וחבריו בתעשייה האווירית, תרמו מזמנם ומיכולתם לבנות כלי מיוחד לאחד המשתתפים. וכמובן שנתנו לזה במה, אם באתר אוטו ואם באתר מאקו ואפילו במגזין המודפס. זה המינימום שאנחנו יכולים לעשות, בטח לאור מה ששאר המקצוענים תורמים כאן, הן בזמן והן בידע.
מאיה יודעת שאדום זה של בנות והיא דואגת לנכס שלה.
צילום: אוהד אלגוב
בכל מקרה, את הטור הזה אתם צפויים לקרוא הרבה לאחר שהאירוע יתקיים. אירוע עם לא מעט ילדים מאושרים שינהגו במרכבות ממונעות מתוצרת עצמית ומשפחותיהם המורחבות שהקיבוץ דואג לארח. כולם שם גיבורים — הילדים, המשפחות, היוזמים והמארחים.
אז מכאן, אני יכול רק למסור את תודתי ואהבתי לאנשים כאלה, הן מגרוטראלי והן מקיבוץ רבדים, על זה שבזכותם נראה שאולי יש עוד תקווה לאנושות. תודתי ואהבתי גם לאחרים שכן אין לי את היכולת למנות את כולם, ותמיד יהיו גם אלה שנחבאים אל הכלים.
בקיצור, תהיו אנשים טובים. ואל תשכחו, כל אחד מכם הוא כרטיס הביקור של ההורים שלו.
[email protected]
